עולמה של מטופלת

עייפות. זו עייפות מסוג שונה. עייפות שלא הכרתי. הגוף מותש. כואב. מבקש ממני לנוח. להירגע מהכול. מהלחץ, האחריות, המהירות, מעבר מנושא לנושא.

הגוף, הלב, הנשמה- כולם רוצים להירדם ביחד, בנחת. להתעטף אחד בשנייה ולהרגיש שהכול בסדר. וגם אם לא כרגע, אז אולי בעתיד.

יש רצון עז להרגיש שאפשר לישון, מבלי לדאוג. מבלי להיות מוטרדת.

הראש מבקש לחלום על אירועים נעימים. להיכנס לפנטזיה מרגשת ומרגיעה שלא מצריכה הבנה עמוקה. שמאפשרת הנאה מחוסר ידיעה. מאפשרת את סימני השאלה.

ומה יקרה באמת אם לא אדע את התשובות, אם לא אבין ואדבר על המשקעים, אם לא אדבר על החסך שלא מתמלא. כי מתוקף היותו חסך, הוא תמיד יישאר חסר, ריק, ערום.

ערום שמשאיר אותי קפואה, רועדת, חשופה.

זו עייפות מסוג שונה. אחר. עייפות שגורמת לי לרצות להתכסות ולהרגיש מוגנת, מלאה, רגועה. עם הבנה מאוד חזקה שאם לא אדבר וארגיש את התהום שנוצר לי בבטן, לעולם לא אדע כיצד לחיות איתו בשלום. לעולם לא אפסיק לפחד ליפול לתוכו.

כן, זה די מעייף לעלות מתוך תהום. אז אני עייפה. אבל לא מוותרת.