התבוננות אוהבת

אנחנו יכולים לתת לילדים שלנו מתנות משני סוגים: את מה שאנחנו עושים עליו עבודה אנחנו נותנים לילדים שלנו במתנה כמשאב. את מה שאנחנו לא עושים עליו עבודה, אנחנו מורישים לילדים שלנו במתנה והם אלה שיעשו עבודה.

זו התבוננות אחרת ממה שאנחנו מורגלים בה, זו התבוננות אוהבת.

אין בה שיפוטיות והלקאה עצמית, יש בה יכולת לקבל את המציאות הפנימית שלנו כפי שהיא, עם כל מה שהיא מכילה בתוכה - החלקים המיטיבים שבנו והחלקים ההרסניים שלנו, היכולת לנוע והרגשת התקיעות, הרצון לשינויי והרצון להשאיר את המצב כמו שהוא.

היא הגיעה אלי לטיפול, לקח לי זמן להתרחב בתוכי ומולה ולהיות בתודעה של התבוננות אוהבת.

אחרי שכעסתי ושפטתי אותה (ואת עצמי), אחרי שנסחפתי ביחד איתה למערבולות הכאב והשנאה העצמית, הרגשתי שבתחתית הבור, מהמקום ממנו ניראה כי אין מוצא, אני זקוקה להתרחבות, זקוקה לאהבה.

התחלתי בעצמי, הסכמתי לאהוב את המטפלת שיכולה גם לטעות ולמעוד לבורות חשוכים, את הקולות הפנימיים שאמרו לי שאני לא מספיק טובה.

לאחר תנועת ההתרחבות שעשיתי בתוכי יכולתי לאפשר לעצמי את יכולת הבחירה גם לגביה, וככה זה נשמע:

אני בוחרת לאהוב את האמא האלימה שהיא. לא לאהוב את האלימות שלה, אלא את האמא האלימה שהיא.

לאהוב את הנוטשת שהיא, ואת האמא ההורסת שהיא.

אני בוחרת בה, לתת לה לחוות את האמא שהיא יכולה להיות בשביל הילדה שבתוכה.

כי מאחורי הסימפטומים שמבוטאים בהתנהגות שלנו מאחורי הפנטזיות והרצון שלנו, אני מאמינה שיש משאלה של הנשמה.

אחרי היציאה הרשמית ממצרים בחודש שעבר, ממשיכות היציאות הקטנות מעבדות לחירות. אחת מהן עבורי, היא היציאה מתודעת הכאב והסבל לתודעה של התבוננות אוהבת