עולמה של מטופלת

יש סוג של אנשים שמפעילים אותי. שמוציאים ממני חלקים שנפרדתי מהם לפני שנים בעבודה נפשית ארוכה ועמוקה.

אותם אנשים מחזירים אותי למקומות חשוכים ולמערבולת רגשית שאני שונאת להיות בה. מתעבת.

אני מביטה על עצמי מהצד, יודעת ומרגישה בכל איבר בגופי, שהתגובות שלי, באותם רגעים, כבר לא מתאימות לי. אבל הן כופות את עצמן עלי ואני מתחננת שיניחו לי.

צאו ממני אני צועקת. משתוללת בדמיוני. צאו ממני ואל תאפשרו לאותם אנשים להחיות אתכן מחדש בתוכי.

הצעקות שלי כנראה לפעמים חלשות ואף אחד לא מצליח לשמוע אותי.

כנראה שישנם חלקים עקשנים שצריך להתמודד איתם כל פעם מחדש.

להילחם בהם כדי שלא יביסו אותי.

אותם אנשים, הם אלה שמתעלמים ממני. לא רואים אותי ואת מה שאני מרגישה.

גם הם מביסים, מכאיבים לי.

אני חלשה מולם ועושה כל מה שאני יכולה רק כדי שיראו אותי לרגע.

באותם רגעים, אני לא אוהבת את עצמי! בכלל לא!

פלא שהם מתעלמים ממני?!