עולמה של מטופלת

לתת מליבי, לתת מנשמתי ואף פעם לא היה בי שום רצון או כמיהה לקבל בחזרה. אהבתי לתת והרגשתי מלאה. אני עדין אוהבת אבל כל כך מבולבלת. לומדת את חוקי משחק החיים מחדש כשאני נטולת כוחות.

היום אני מרגישה שמרוב שנתתי לא נשאר לי שום דבר שינחם אותי. נשארתי ריקה ובודדה. נתתי ולא השארתי דבר אחד מבפנים שיחמם אותי לימים קשים וקרים. מצאתי את עצמי משתכנעת שכשנותנים מכל הלב- אהבה, חום, קרבה, תמיכה, אין באמת צורך לקבל בחזרה. והיום אני כועסת. בעיקר על עצמי. על כל אותם רגעים שנשארתי, גם כשלא קיבלתי בחזרה עיניים שרואות אותי כואבת ובוכה. אני כועסת על כל אותם רגעים שאפשרתי שידברו אלי בזלזול, בחוסר כבוד, באדישות והכל בטענה של- ״זה המצב המלחיץ, שיוצר את הלחץ״. ואני מכילה, מקשיבה, מביטה, מתעניינת נותנת את כולי ולא מקבלת שום דבר בחזרה. ואני כועסת. כועסת על כל אותם אנשים שהניחו שאין צורך להראות לי אהבה והערכה בחזרה. אני כועסת על עצמי שנשארתי. אני כועסת והזמן לא מרפא. הוא רק מכאיב ומוכיח כמה עד כמה ביזבזתי אהבה ללא תנאי לאנשים הלא נכונים.