מחשבות ואמונות על המוות...
גופינו הוא גוף ארצי. הנשמה שלנו היא החלק הרוחני שבנו, תפקידה לקשר אותנו עם מה שמעבר לארציות. נפשנו היא המחברת בניהם.
לפעמים יש לי מחשבה כזו שאנחנו עומדים בתור – הנשמות עומדות למעלה מחכות לתורן להיכנס לעולם הזה בתוך גוף וכשאנו נולדים, אנחנו עוברים לתור הבא - התור לחזור בחזרה הביתה מהבית ספר הגבוה ממנו בחרנו לרדת לעולם הזה.
באמונה הפרטית שלי, יש חיים לפני ואחרי החיים בעולם הזה.
"וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה..." (קהלת, פרק יב' פסוק ז')
אני כותבת על המוות כי אדם קרוב ויקר לי נפטר השבוע, כמה ימים לפני מותו הוא אמר לאהובתו שהוא מרגיש שהוא אורז את המזוודה הוירטואלית והולך מפה.
בשבילי אריזת המזוודה היא אריזה של כל הזיכרונות שלנו, אנחנו אוספים ומחבקים ומשמרים את האהבות שלנו אחת אחת בתוך הזיכרון של הנשמה.
זה כנראה מאוד מפחיד ללכת לשם כי אנחנו לא יודעים, כי שכחנו כשבאנו לפה, ומקום חדש תמיד גם מפחיד אותנו.
גם אני פוחדת מהמוות, גם אני פוחדת מהדבר הסופי שנגמר פה. אני חרדה מהרגעים שאצטרך להיפרד מהאהובים שלי, מאלה שממלאים באהבה את חיי. כיוון שאני לא יודעת מה המספר שלי בתור רצוי לי לעשות משהו בזמן הזה, ללמוד למשל מאלה שלפני ומאלה שאחרי ולא סתם להמתין.
אני עושה דרך כדי לפחד פחות, אני לא יודעת אם זו הזכרות בעתיד שלי, או אם זה בא לי מספרים שקראתי או מדברים ששמעתי, אבל אני מרגישה שהם מהדהדים בתוכי מקום מוכר. יכול להיות שכל האמונה שלי והדרך שאני עושה בהקשר הזה זה משהו לא אמיתי, שלא כך הם פני הדברים, אבל הידיעה שאני לא הולכת ללא נודע, אלא יודעת מה יש שם, לא משתקת אותי בגלל הסוף, היא מאפשרת לי לחיות חיים מלאים יותר.
