רגשי אשמה

"זה כל כך פשוט, ממה פחדתי? שיחה קצרה בצ'ט, טלפון ,קפה, עוד אחד וזה קרה"

 

לא תכננתי לבגוד, זאת בכלל מילה מעצבנת. כל השנים האלה למה חיכיתי? למה לא חיפשתי קודם מישהי שקצת תאהב אותי? שתיתן לי קצת תשומת לב? נשיקות חיבוקים וסקס.

זה מעייף לעבור שנים שלמות בלחפש קצת תשומת לב בבית, לרצות יחסי מין ולקבל דחיות על דחיות או שאם היא כבר מסכימה אני יודע שזה בעיקר כדי לגמור עם זה. לא רוצה להרגיש דחוי, לא רוצה לחפש חיבוק קטן בים של מטלות ושיחות אדמיניסטרציה.

אלף פעם שאלתי את עצמי למה לא להתגרש? ככה, כי אני כן אוהב אותה ואת הבית ואת הילדים ואת הביחד שיצרנו. אני אוהב את המשפחה.

אנחנו עושים הכל ביחד, מבשלים, מנקים , משכיבים את הילדים ואחר כך כל אחד לפינתו.

לפעמים רק לפעמים אני חושב שלא יתכן שכל החיים האלה יעברו ככה בלי התרגשות, בלי לב דופק, בלי גוף מתעורר, בלי לחכות לטלפון, למילה ,לסמס, להתרגש כמו תיכוניסט.

פעם היינו ככה , צוחקים, אוכלים במיטה ולא יוצאים ימים שלמים. לא היה עולם. היום יש רק עולם ואין אנחנו.

היא מקסימה, היא אמא נהדרת, אישה חכמה, בדיוק האדם להרים אתו פרויקט כזה כמו משפחה.

אבל אני רוצה אישה, מאהבת, תומכת ,אני רוצה גם זוגיות, אני רוצה אישה שתרצה אותי, במקום זה היא בתשע במיטה נרדמת מול הטלוויזיה, אני במחשב מחפש - אהבה סקס ריגוש מחפש מחפש עד שמוצא."

 

 

בשנים האחרונות מגיעים אלי לקליניקה לא מעט גברים מתוסכלים , חלקם פותר את התסכול בחיפוש ריגושים בחוץ. הרשתות החברתיות הפכו את ההרפתקאות לנגישות יותר , נוחות ומעניקות סיפוק רגעי שחסר בבית.

בני זוג טובים, אבות מסורים משום מה נדמה להם שכך הם שומרים על המשפחתיות וזה סוג של פשרה. מצד שני הם מאהבים לוהטים לנשים אקראיות שמספקות להן ריגוש ויוצקות להם שמן על האגו הפגוע.

בעולם אידאלי אולי יכולנו לחיות בשני עולמות נפרדים ולהתנהל בנינוחות הללו. בפועל הפגיעה באינטימיות הופכות את הנישואים לכלי ריק ומשם הדרך לגירושים סלולה.

הריגוש שבמציאת מאהבות הופך להרגל שהופך לריקנות ולתחושת דכדוך " אני חי באיזון, אין לי ברירה... היא לא רוצה ,אז למה אני עצוב ?"

בקליניקה שלי אני עושה איתם דרך להחזיר את האש הביתה, ללמוד מה היא אש ולדאוג של תשרוף, לחוות מחדש אינטימיות. ביחד אנחנו לומדים לגעת בחסך האמתי.

אין נוסחת קסם יש דרך אבל התשוקה שם, היא הייתה שם כשהתאהבתם,כשהחלטתם על חיים משותפים וכעת היא נקברה תחת החיים עצמם .

אנחנו נוציא אותה החוצה נעניק לה מקום וחיים חדשים נצית את האש ונדאג שתבער.