השתיקה

אני הוא והשתיקה שבאה כאורחת כשהילדים יצאו מהבית וכעת הפכה בת בית.
בתחילה עוד דיברנו קצת מנסים להבריח את השתיקה, על החדשות, אוכל, על הילדים ואז נכנסה הדממה והשתלטה על התוכן.
לפעמים אני רוצה להגיד לו " זוכר שפעם לפני שהגיעו הילדים ומילאו את עולמנו, זוכר, היינו יורדים לחוף הים כך בלי לתכנן לפיקניק, נוסעים לקנות פיצה, או סתם הולכים ברגל מקשקשים בהתלהבות"
אני מביטה בו, עיניים נאבקות להישאר פתוחות, מוצא תנוחה מנמנמת על הספה, הנשימה עולה ויורדת, אני מבינה שאין סיכוי לצאת החוצה ללכת לים לעשות משהו ביחד.
הלוואי שהילדים היו כאן, כל כך חסר הרעש ההמולה העיסוקים, אבל הילדים יצאו לדרכם ואני מפנה מקום על הספה לשתיקה שבאה ויושבת לידי.