שמנוני

אני לא מבינה למה הסכמתי לבוא לחופשת סקי הזאת.

אז מה אם כולם עושים סקי באיזה עיירה עם שם בלתי ניתן להיגוי באלפים, אני לא חייבת.

כבר חצי שעה אני עומדת בתור לרכבל לבושה באוברול שעושה אותי דובה מחזיקה מגלשיים ומנסה בכל הכח לא לחשוב על זה שאני צריכה פיפי.

אני לתומי חשבתי שמטיילים קצת בשלג ובערב יושבים על יין חם ופונדו, וכן נודה על האמת קצת שופינג יוקרתי.

אבל אף אחד לא הכין אותי למעמד המשפיל של מדריך סקי בגיל של החזיה שלי שעומד לידי ונותן לי הוראות באנגלית רצוצה שגם אותם אני לא מצליחה לבצע.

רק תזיזי את הרגל קדימה, הוא מבקש, אני לא זזה , אני עונה בעברית.

פעם קודמת ניסנו הזזתי את הרגל מצאתי את עצמי 30 מטר למטה עם הראש תקוע בשלג והנער הזה מחלץ אותי תוך כדי זה שהוא מושך אותי מהתחת.

לא יהיה, אני אומרת לו.

סיט סיט אני אומרת לו לטס דרינק קופי.

עוד לא סיימתי את המשפט הוא זורק אותי לעבר הרכבל ואני ממשיכה לרדת בשאגות לאיזור התירגול.

בחיי יותר גרוע מהצבא.

ברקע אני רואה את שלמה בעלי באלגנטיות של אחד שהיה שכן של היידי בת ההרים גולש במדרונות .

איך הוא ככה גולש, דאט איז מיי הזבנט אני אומרת לשוודי.

ורי גוד הוא עונה כאילו קשה לו להאמין שאחד כמו שלמה יקח לאישה גוש חרדתי ושונא שלג.

יס יס אני עונה.

או קיי , עכשיו תזיזי את הרגל , אני מתחילה לגלוש , כמעט כמו בלרינה את חמשת המטרים הראשונים ואז זה מגיע הצעקה הזאת של איבוד שליטה , אחרי צועק המדריך, אחריו שלמה, אחריהם אני רואה רק לבן ושחור.

הם מגיעים אלי , אני גונחת, שברתי משהו אני אומרת לו.

במטושטש אני רואה את הכלבים הענקים האלה באים עם עוד כמה אנשי שלג.

מנהלים שיחה, שברת את הרגל , שלמה מודיע לי.

איזה כייף אני חושבת- לפחות אף אחד לא יכריח אותי לעשות סקי.