סנופי

שבת בבוקר אני נכנסת למטבח מבט מדובלל חלוק בית, נעלי בית נשרכת אל הארון להוציא את כוס הקפה שלי עם סנופי.

15 שנה מאז הטיול עם הילדים לארצות הברית אני שומרת על הכוס כמו על זיכרון נפלא.

ה-הוא במטבח, שותה קפה, אנחנו לא מדברים כבר יומיים אחרי ריב גדול שהתחיל בחתונה של הבן של האברמסונים.

שום דבר חשוב, ויכוח קטן שגדל ותפח והשמין כל הדרך הביתה.

מאז הבית בדממה כמו במנזר השתקנים, אנחנו מהלכים בו מסתכלים לרצפה או לעננים.

אני מחפשת בארון את הספל שלי, איננו, במדיח גם לא נמצא מרימה את הראש אני רואה אותו טובל באגט מלא חמאה בתוך הקפה שנמצא בתוך הספל סנופי שלי.

אני נושפת כמו דרקון " סליחה, אתה שותה לי בספל שלי".

" סליחה גברתי הנכבדה, לא ידעתי שיש כאן ספלים אישיים, זה ספל שנמצא בבית שלנו והוא של שנינו".

אני יודעת שהשיחה הזאת מתדרדרת לריב בכיתה ב' אבל אני לא יכולה לעצור.

"זאת כוס שלי! קניתי אותה מכספי! כסף שלי מהמשכורת שלי!"

התשובה הכי צפויה בעולם הגיע מצד הבעלים הלא חוקיים של הספל "תוכחי שהיא שלך".

אני מחפשת את הטלפון כדי להתקשר לאחד הילדים שיגידו לאבא שזה הספל שלי.

"אמא? נשמע קול מהצד השני, אני בעבודה זה דחוף?"

"כן, אני מבקשת שתגיד לאבא שהספל סנופי הוא שלי ושיחזיר לי אותו".

באותו רגע בדיוק התיישבה לי טיפת בינה בראש והבנתי שהתקשרתי לבן העסוק שלי כדי לבקש ממנו שיבקש מבעלי להחזיר לי את הספל של סנופי, וזה קרה אחרי שהילד פלט " אתם נפלתם על כל הראש".

הסתכלתי על הספל ועליו, הוא הביט בי המום, בראש עברו לנו אותן מחשבות עד כמה ילדותית הסצינה.

ובעיקר עד כמה מצחיקה.

אני חושבת שסיימנו את הריב בצחוק בריא.

התחבקנו בקשנו סליחה הוא הלך לסלון אני שטפתי את הספל של סנופי ניגבתי והנחתי אותה במזווה מאחורי הפסטות "שנית מצדה לא תיפול" אמרתי לסנופי.