חנוכה

מגיע הזמן הזה בשנה, כמה ימים לפני חג החנוכה, שבו אני מוציאה מהארון את כל אוסף החנוכיות שלי ומסדרת אותן במקום הקבוע בסלון, חנוכייה אחת לכל משפחה. וזה מלא חנוכיות כי אצלנו ברוך השם יש הרבה משפחות.

ההתרגשות מתעוררת בתוכי כשאני חושבת על הסופגניות, הלביבות, אבל יותר מהכל על הביחד של כולנו, בו נוסיף כל יום עוד נר ונפתח את האור שלנו. עם כל נר שיידלק אני אעצום את עיניי לרגע ואבחר איזה חושך בתוכי אני יכולה לצמצם שמפריע לחיבור שלי עם הנשמה שלי. אני אפקח את עיניי ואסתכל בכולם עטופים באנרגיה של האור מתחממים באנרגיה של האש.

החג הזה מזכיר לי להרחיב עוד את הלב, יש בו ערכים אחרים שמזכירים לנו להתמסר להתחברות השבטית. בכולנו יש את הניצוץ האלוהי אז כולנו שבט אחד, בלי גבולות ובלי גדרות או קירות בטון. אני מדמיינת לי חברה שמתנהלת מתוך חיבור וקשר וערבות הדדית, שיודעת שאור אחד קטן הופך משמעותי כשהוא מתחבר עם אורות נוספים. שהאש מחממת, מחייה, מאירה ומעירה, היא כוח של יצירה, כוח שמניע. אני תוהה לאן אנחנו בוחרים לכוון את האש שלנו, לעבר אילו מטרות, ניראה לי שרוב הזמן אנחנו עסוקים בלכוון אותה לעבר שריפה האחד את השני, השמדת אור אחד על פני אורו של אחר, אנחנו שוכחים שהאש שייכת לכולם, וכשהיא בוערת ולהבתה כלפי מעלה, היא מאירה מהאדמה אל השמיים, מדייקת את הנשמות שלנו עם חוקי הטבע העליונים.

כשאני שרה את השירים עם הילדים, הילדה שבתוכי מתעוררת, הם מהדהדים בי את זיכרון התמימות והטוהר, בלי לחשוב על עבר או עתיד, אלא להיות ולחיות את הרגע הזה כפי שהוא. הם וגם שירת מעוז צור, עוזרים לי להכניס ישועה לנשמה שלפעמים מרגישה רחוקה ומנותקת, להכניס שמחה, קשר, מפגש שמתחמם באורם של נרות ובאורו של הלב. מאחלת לנו שכבר מחנוכה הזה ניבחר לכוון את האש שלנו ביחד כך שתאיר לנו דרך נכונה יותר ומיטיבה יותר עבורנו ועבור דור ההמשך שלנו כשבט אחד מאוחד.