עולמה של מטופלת

אז הסתובבתי עם דפיקות הלב והזיעה הקרה חודש ועוד חודש ועוד כמה חודשים ארוכים. מטפלת בעצמי, בנפש המבולבלת שלי.

ויום אחד זה פשוט קרה- נשברתי. נפלתי. השתתקתי מפחד. אז המשכתי ללכת לטיפול והומלץ לי לקחת כדורים לחרדה. אני?! חרדה?! כדורים?! למה?! נפגעתי ואפילו כעסתי! מה הקשר ביני לבין חרדה. ובטח שלא לכדורים! הרי אני בשליטה מלאה! תמיד! כל הזמן! אף אחד לא יתפוס אותי לא מוכנה למלחמה. חוץ ממני. המלחמה שלי בעצמי התישה אותי. עייפה אותי. והרגשתי שאני מתחננת לעזרה. בהתחלה הסברתי לעצמי שזה יהיה נכון לקחת כדורים בשביל הילדים שלי. כדי שלא יחוו אותי כאמא חרדה ולחוצה.

לאט לאט הבנתי שיש אנשים שפשוט זקוקים לטיפול ועזרה נוספת של כדורים שמרגיעים ומשקיטים את הפחד המשתק. פחד מוות.

זאת לא בושה וגם לא מחלה נפשית. זאת חרדה ואני לומדת בעזרת הטיפול והכדורים, לדבר איתה, להרגיש אותה בגוף ולשאול אותה לשם מה היא הגיע דווקא עכשיו. מה היא מנסה לאותת וללמד אותי.

אולי יום אחד גם ארגיש בטוחה להפסיק את הטיפול התרופתי, אבל כרגע הם נותנים לי בטחון ושלווה שהייתי זקוקה לה.

אז כן, יש לי פחדים והם כבר לא משתקים. הם חלק ממני בין אם אני אוהבת אותם או לא. השאלה איך מתמודדים איתם. שאלה שאני בוחנת אותה בכל פעם מחדש...