עולמה של מטופלת

הדף ריק ואני רוצה לכתוב את מה שאני מרגישה. רוצה למלא את הדף במילים שיעידו עד כמה אני מתמודדת עם דברים שלפעמים הנפש חלשה מלהכיל.

אני רוצה לכתוב והדף מסרב להתמלא בדיוק כמו הלב שלי, כמו הבטן. הריק נשאר והנוכחות שלו מכאיבה. או אולי אי הנוכחות של משהו שממלא, היא שמכאיבה.

הדף נשאר ריק ואני מחפשת מילים שיהפכו למשפטים ושיתארו את הרצון שלי למלא את עצמי מבפנים.

מבחוץ, אני מלאה מכל טוב ובתוכי נשארת בודדה. רק אוכל מסוגל למלא את הריק התהומי שנוצר בי. לנחם אותי לרגעים מסוימים. אבל גם האוכל מתעכל ונשאב לתוך התהום האישי שלי.

אני זוכרת שכשהייתי נערה, כולן נראו רזות בעיני ורק אני הרגשתי שמנה ולא מושכת. רציתי להיות רזה, אבל הייתי כל כך רעבה. רעבה למזון, להזנה, רעבה לתשומת לב, רעבה לעיניים שגאות בי ומאמינות ביכולות שלי. אז אכלתי. אכלתי בלי הפסקה. והרגשתי מלאה. הרגשתי שהאוכל גורם לי להנאה רגעית ומהר מאוד אני רוצה להוציא אותו ממני. אז אילצתי את עצמי להקיא ולאט לאט התחלתי להתמכר לתחושת הריק בבטן. זה נתן לי הרגשה טובה, אך בו זמנית הבנתי שהיא גם הרסנית. והאמת שזה גם לא עזר לי בכלל להיות רזה או להרגיש יותר יפה. אבל רציתי שישימו לב אלי. נכון, זה ממש לא עזר.

האמת שזה ממש מבלבל אותי עד היום - ההרגשה שאני נמנעת ומתעקשת להיפרד ולהתנתק מתחושת הריק שבתוכי, למול הזיכרון החזק של ההנאה מתחושת הריק לאחר שאילצתי את עצמי להקיא כנערה. אני לא יודעת למה מבחינה רגשית הפסקתי לעשות זאת, אבל זכור לי היטב שהבנתי שזה מסוכן ופחדתי להזיק לעצמי. כנראה שיקח זמן עד שאבין את התשובות לכל התהיות שלי. והבלבול, אני מקווה יהפוך לבהיר יותר.

המטפלת שלי תמיד אומרת לי שזה מאוד מעניין, שכשאני מתחילה את הפגישה שלנו במשפט ״אין לי על מה לדבר היום״, בסופו של דבר אלה הפגישות הכי עוצמתיות שמתקרבות בעדינות אל הפצע המדמם. כנראה שבאמת יש שם פצע.